יום רביעי, 6 בפברואר 2013

על סגולות ורפואות שמן נבט חיטה-מרפא הבושם


על סגולות ורפואות שמן נבט חיטה-מרפא הבושם
אחד משמני הבסיס הנפוצים ביותר, הוא סמיך ועשיר בויטמינים A, B ו-E. שמן נבט חיטה משמש לטיפול בפסוריאזיס, אגזמות ועוד.
שמן נבט חיטה מכיל ויטמינים E ו-B לסוגיו, מינרלים כמו אבץ, ברזל, מגנזיום וחומצות שומן חיוניות. מעולה לטיפול בעור יבש וחסר גמישות. נוגד חמצון חזק ומטפל בעור ביעילות רבה.
יכול לשמש גם כשמן בסיס מצוין לתערובות בשילוב עם שמנים אתריים נוספים.
דרכת סמיכות גבוהה, נטול ריח (סממן לאיכות גבוהה).
מדוע שמן נבט חיטה אינו מתאים לעור הפנים?  רוב התכשירים הקוסמטיים הם תכשירים קונבנציונאליים, פירושו של דבר, שלתוך חומרי גלם שונים שמרכיבים את התכשיר מוכנסים 2% עד 5% חמרים פעילים סינתטיים או ממקור טבעי. הסיבה לאחוז הנמוך של התוסף היא שתוספת באחוזים גבוהים יותר עלולה לגרום לתכשיר להתפרק על המדף כעבור זמן קצר. אך נמצאים גם תכשירים שהחומר הטבעי המלא נמצא בהם באחוז גבוה יותר, המקסימום הוא 70%, כאשר שאר 30 האחוזים הם חומרים משמרים, חומרים מוליכים, מחליבים ועוד. תכשירים אלה זקוקים לייצוב, ולכן ניתן למצוא כיום בשוק חומרים מעטים כאלה.התמזל מזלי לעבוד כ- 13 שנה במחיצתו של ולדיסלב רוזנר ז"ל, אשר רשם פטנטים על שמו בתחום הקוסמטיקה ובתחומים נוספים, ואף כתב ספרים בנושא צמחי מרפא ומיצויים. עבדתי לצידו במחקר ובפיתוח של תכשירים קוסמטיים על בסיס חומר טבעי מלא (באחוזים גבוהים בתוך התכשיר הקוסמטי). פיתחנו שיטות טיפול ייחודיות המבוססות על אותם תכשירים. את השיטות האלה לימדתי במשך שנים רבות במסגרת ארגון הקוסמטיקה הישראלי ובמסגרות אחרות.
 על סגולות ורפואות שמן נבט חיטה-מרפא הבושם
לצערי הרב, חומרים אלה אינם מיוצרים כיום, ואף בעבר ניתן היה לרכוש אותם אצל קוסמטיקאיות מקצועיות בלבד, אבל כיום נמצאים בשוק תכשירים מעטים, המבוססים הן על חומרים שאינם מתפרקים בתוך המוצר הקוסמטי, ושהם חלק אינטגראלי מהמוצר, והן על מיצוי צמחי בשיטות שונות (כשמדובר במיצוי המלא ולא במרכיבים מתוכו). במקרה זה, שימוש בשמן זית מלא בכבישה קרה, למשל, עונה על הדרישה של חומר טבעי מלא. חומר טבעי מלא מכיל ויטמינים ומינרלים רבים בתוספת חומרים אחרים חיוניים לעור, כגון חומצה אולאית וחומצות שומניות אחרות. חומרים אלה חודרים לעור במידה זו או אחרת. דוגמה לחומר שאינו נספג היא שמן נבט חיטה, שאומנם עשיר מאוד בויטמין E, ורצוי להפיק ממנו את הויטמינים ולא להשתמש בו כחומר מלא. אם ברצונכם לדעת מהי כמות החומר המלא הקיימת במוצר, חפשו את הכמות באחוזים על התווית. ככל שהאחוזים גבוהים יותר, כך המוצר יעיל יותר.

אביא דוגמאות לחומרים טבעיים מלאים, הנספגים בעור בעזרת חומר מוליך. חלב, למשל, המכיל חלבון, מינראלים, שומן טבעי ומים פיזיולוגיים, מכיל את כל הויטמינים עם ה- T.E. שלהם - כל אותם חומרים שתא זקוק להם להיווצרותו, לתחזוקתו ולצמיחתו. חומרים אלה נמצאים באיזון נכון, העובדה – ביכולתם ליצור חיים. דוגמה אחרת היא הביצה. הביצה מורכבת מחלבון וחלמון שכל אחד מהם מכיל חומרים אחרים. חלמון, למשל, עשיר מאוד בלציטין. גם הביצה שייכת לאותם חומרים טבעיים מלאים שמכילים באיזון מושלם כל מה שחיים זקוקים לו. חומרים נוספים כאלה: דבש (חומר אנטי בקטריאלי), שמרים (ויטמין B complex) וגבינה (קזאין). הבעיה עם חומרים אלה נעוצה בחוסר יציבותם לטווח ארוך. אלה חומרים שמתפרקים בקלות, וכדי שיוכלו לשמש אותנו כחומר גלם לתעשיית הקוסמטיקה, הם חייבים לעבור תהליך ייצוב והפטנט הוא שיטת הייצוב. זהו תהליך מורכב, ולכן, כפי שנאמר, קשה למצוא "קוסמטיקה טבעית" אמיתית. ישנם מוצרים נוספים השייכים לקטגוריה אחרת של קוסמטיקה טבעית. 
החיטה גדלה בכל רחבי העולם. השמן מופק מנבטי החיטה, ונימצא בשימוש האדם כבר אלפי שנים כמזון תרופה וכשמן המטפח את עור הגוף.זרע נבט החיטה מכיל חלבונים ריכוז גבוה מאד של ויטימין E ומשמש כאנטי אוקסידנט. השמן משפר את הסירקולציה של מחזור הדם ומשפר בנייה של תאים חדשים על שטח העור. השמן שומר על עור מפני הזדקנות, מפני פגיעת שמש. רדיקלים חופשיים, משפר זרימת דם, מעכב התפתחות תאי סרטן, מקל על סימפטומים של דרמטיטיס, עוזר להקטין כמות כולסטרול בדם, מדלל דם, מחזק תאי העור והגנתם. (1כף נבט חיטה+5טיפות עץ התה, 15 טיפות לבנדר, יעיל מאוד לעור מגורה במיוחד לעור הבטן הנמתח בזמן הריון טוב למריחה ישירה על פצעי אקנה. אנשים עם צליאק רגישים לשמן.  שמן נבט החיטה מרגיע גירויי עור ומשמש לטיפול בדרמטיטיס ופסוריאזיס. בשילוב עם שמן דקל עוזר לטפל בסימני מתיחה, מפרק שומן רווי ומשמש כמשמר טבעי בתערובות ארומטיות.שמו נבט החיטה מהווה את אחד המקורות העיקריים לייצור ויטמין E.
לא לשימוש וגינאלי יוצר רגישות ואפשרות להתפתחות פטרייתית. יש לשמור על השמן בכלי כהה ורחוק ממקור חום או אור.
נבט החיטה מהווה כ 2.5% מגרעין החיטה ובעל ערך תזונתי גבוה במיוחד בהשוואה ליתר מרכיבי החיטה.
נבט החיטה מהווה כ 2.5% מגרעין החיטה ובעל ערך תזונתי גבוה במיוחד בהשוואה ליתר מרכיבי החיטה. הנבטים מכילים ויטמיני B, E, ומינרלים כגון: נתרן, אשלגן, סידן, ברזל, מגנזיום ואחרים. אין בהם הרבה תאית, שאינה מתעכלת ואף לא חומצה פיטית כמו בחיטה, שקושרת את מרבית המינרלים ומונעת מהם להיספג. לחלבוני הנבטים ערך תזונתי גבוה מזה של שאר חלקי החיטה. 100 גרם נבטים מכילים 1603 מ"ג ליזין ו-1478 מ"ג מטיונין וציסטין (חומצות אמינו חיוניות). שמן נבט החיטה מכיל כמויות גדולות של חומצות שומן רב בלתי רוויות (50% אומגה 6 ו 20% אומגה 3).
אנגינה פקטוריס (תעוקת לב): לבלוע כף עד שתי כפות שמן נבט חיטה ביום.
לחץ דם גבוה: כנ"ל.
ניוון שרירים: כנ"ל.
כולסטרול בדם: כנ"ל.
חולשה כללית: לאכול כל יום כוס נבטים חיים. בנבט החי מרוכזת אנרגיית חיים (צ'י) רבה.
שמן נבט חיטה עשיר בויטמינים A,B,E.

רכיבים: 100% שמן נבט חיטה כבישה קרה.כל כפית (5 מ"ל) מכילה לפחות 13 יחב"ל של ויטמין E טבעי.

 יתרונות:
  • שמן נבט חיטה זה מופק בעזרת שיטת הכבישה הקרה, ללא חימום, השומרת על רמה גבוהה של ויטמינים וחומרים פעילים.
  • בקבוק בעל משאבה פטנטית להקלה של השימוש. 
  • שמן נבט חליטה -מרפא הבושם-04-9952122
  • http://www.xn----zhcelg2cb2c9aq.co.il/






יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

הזהב השחור..אפשר כי הגרגיר השחור ההודי-השומשום השחור הוא לא אחר מזרע הפלאות המפיק רפואה ומזור לגופנפש הוא הזהב השחור ולמה?


הזהב השחור..אפשר כי הגרגיר השחור ההודי-השומשום השחור הוא לא אחר מזרע הפלאות המפיק רפואה ומזור לגופנפש הוא הזהב השחור ולמה?


שמן השומשום ההודי-המכונה הזהב השחור

בעל תכונות ריפוי רבות ומשמש כשמן כללי לעיסויים.
תכונות שמן השומשום
שומני, כבד לעיכול, מחמם, מתוק, מצמת, מר.
השפעת שמן השומשום על הדושות
מוריד ואטה, וקאפה מעלה פיטה.
השפעת שמן השומשום על מערכות הגוף
שמן השומשום הוא השמן הטוב ביותר להרגעת ואטה ולכן שימושי כמעט בכל מצבי הכאב של השרירים והמפרקים. שמן השומשום מחזק את כל הרקמות ובמיוחד טוב לעור, לשיער, לעצמות ולשרירים.
התוויות נגד לשמן השומשום
שמן השומשום מחמם ולכן לא מומלץ לאנשים הסובלים מחום.
עיסוי עם שמן השומשום מומלץ לאדם בריא כשמירה על בריאות העצמות והעור ולהרגעה, אולם ישנם מצבים רבים בהם העיסוי עם שמנים אינו מומלץ כגון: תיאבון חלש, בעיות עיכול, עור שומני, תחושת כבדות ועייפות, סכרת,מחלות לב, ודלקות מפרקים. במצבים אלו השמן לא יסייע ואף עלול להחמיר את הבעיה.
הנחיות לשימוש בשמן השומשום
את שמן השומשום ההודי ניתן לאכול עם סלטים וירקות כמו שמן זית, אפשר גם לטגן בו.
לאנשים שלא סובלים מהבעיות המפורטות מומלץ לעסות כל בוקר את הגוף, בייחוד את המפרקים בשמן שומשום (להימנע מאזור הראש). לקריאת 
שמן שומשום הודי בכבישה קרה איכותי לתיבול - עשיר בויטמינים ומינרלים סגולותיו של שמן שומשום: שמן השומשום ההודי עשיר מאוד בויטמינים, מינרלים (ובראשם סידן), בלציטין, פרוטאין צמחי וחומצות שומן חיוניות. שמן שומשום הוא אנטיאוקסידנט רב עוצמה העוזר במניעת ספיגת כולסטרול והקטנת ייצורו בכבד, וכמו כן להפחתת לחץ דם. שמן זה נחשב למזון אנרגטי מאוד. בשמן שומשום הודי משתמשים כמסנן קרני שמש UV טבעי (פאטור 12). שמן שומשום יעיל ביותר להפגת מתחים, כאבי שרירים ומפרקים. ברפואה העממית משמש שמן שמופק מתוך שומשום כתרופה נגד טחורים, נגד עצירות ונגד תולעים בדרכי העיכול. חוקרים בהודו מצאו שהבישול בשמן שומשום, עשוי להקטין בצורה משמעותית את לחץ הדם. שמן שומשום הינו בעל מרקם עשיר ועבה ובעל ריח אופייני של טחינה. משמש רבות בתור שמן לבישול במטבח האסיאתי. שמן שומשום שלא עבר קלייה, מתאים לתיבול, בישול ולטיגון קצר וממושך. בשמן שומשום משתמשים כבסיס לשמנים ארומטיים. שמן זה נפוץ מאוד בקרב המעסים - בעיקר באירוודה (שיטת עיסוי הודית). שמן שומשום נספג בעור במהירות. שמן שומשום מתאים לכל סוגי העור, ובעיקר לעור רגיש או מגורה. שמן שומשום יציב, ונשמר לאורך זמן רב. על שומשום שומשום הוא צמח חד שנתי ועשוי להתנשא לגובה של 70 ס"מ עד מטר אחד תוך זמן לא רב. מקורו של השומשום באפריקה. מגדלים שומשום בכמויות גדולות בסין ובארצות הברית בצורתו המתורבתת. פרחיו של השומשום סגלגלים או לבנים ודמויי פעמון. זרעי שומשום מצויים בתרמילים אשר נאספים לפני הבשלתם הסופית מאחר ובשלב ההבשלה מתפקע התרמיל. זרעי שומשום משמשים למאכל, כתוספות למאפים, להכנת טחינה, לתבלינים ולשמן בישול בעל ערך תזונתי גבוה. בנוסף משמש שמן השומשום לעיסוי. ישנן ארצות בהן שמן שומשום נפוץ יותר מאשר שמן זית. שמן זרעי שומשום שמופק בכבישה קרה הינו בעל ריח דומה לריחה של טחינה, בעל צבע בהיר ואיכויותיו הגבוהות נשמרות. לעומתו, ישנו שמן שומשום שמופק לאחר שנקלה השומשום. צבעו של שמן כזה כהה יותר ובעל ריח שרוף מעט, שמן כזה הינו בעל ערכים ירודים ולכן הוא מתאים לתיבול בלבד. המלצות לשימוש בשמן שומשום: בליעה, מריחה, תיבול, בישול וטיגון שמן באופן חופשי
 שומשום השחור
מחזק כוח גברא, יש בו ח.אמינית מתיונין (מסייעת בפירוק שומנים וטהור רעלים) במיוחד שומשום שחור.
שומשום שחור אורגני
השומשום הינו אחד מהתבלינים הקדומים ביותר המוכרים לאדם. השומשום השחור הינו מקור מצויין לאשלגן, חלבונים, ברזל ומגנזיום. המסורת אומרת שאכילתו באופן קבוע עוזרת לשמור על שיער מלא ומעכבת את הלבנתו. את השומשום ניתן להוסיף לסלטים, קציצות ולפזר מעל מאפים ולחמים.
להזמנת שמן שומשום שחור בכבישה קרה -טהור!
04-9952122


שמן שומשום הודי והשומשום הינו אחד מהתבלינים הקדומים ביותר המוכרים לאדם. השומשום השחור הינו מקור מצויין לאשלגן, חלבונים, ברזל ומגנזיום. המסורת אומרת שאכילתו באופן קבוע עוזרת לשמור על שיער מלא ומעכבת את הלבנתו. את השומשום ניתן להוסיף לסלטים, קציצות ולפזר מעל מאפים ולחמים. להזמנת שמן שומשום שחור בכבישה קרה -טהור! 04-9952122 http://www.xn----zhcelg2cb2c9aq.co.il/
שאכילתו באופן קבוע עוזרת לשמור על שיער מלא ומעכבת את הלבנתו. את השומשום ניתן להוסיף לסלטים, קציצות ולפזר מעל מאפים ולחמים. להזמנת שמן שומשום שחור בכבישה קרה -טהור! 04-9952122 http://www.xn----zhcelg2cb2c9aq.co.il/

יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

צמח מרפא פרי הפפאיה


מה יש בפנים: צמח מרפא פרי הפפאיה




פפאיה


רב־סוכר שנמצא בדפנות התא של פירות, בטא־קרוטן שמעניק לגזר ולתפוז את הצבע הכתום, ליקופן המעניק לעגבנייה את צבעה, חלבון שמסייע לפרק חלבונים אחרים וקרפאין, חומר שעוזר לפפאיה להיפטר מטפילים



פקטין

רב־סוכר שנמצא בדפנות התא של פירות. בסביבה חומצית הוא יוצר מקפא (ג'ל), מה שהפך אותו לשחקן הראשי של תעשיית הריבות והקונפיטורות. הפקטין הוא גם סיב תזונתי: חומר נטול ערך תזונתי שלא באמת מתעכל, אבל עושה התעמלות למערכת העיכול.

ליקופן


החומר שמעניק לעגבנייה את צבעה. הליקופן הוא נוגד חמצון רב־עוצמה, והמצדדים בצריכתו הקבועה קושרים בו נסים ונפלאות, ובעיקר הפחתת הסיכון ללקות בסרטן, מחלות לב, סוכרת וקמטים בעור הפנים. עד שטענות אלו יוכחו הוא משמש בעיקר כצבע מאכל טבעי.

פפאין


חלבון שמסייע לפפאיה לפרק חלבונים אחרים. אם יש לך חתיכת בשר קשה במיוחד, נסה להשרות אותה במיץ פפאיה טרי. הפפאין שנמצא במיץ יפרק את החלבונים שמרכיבים את הבשר ויהפוך אותו לנימוח. פפאין מסוגל לפרק גם את החלבונים שמרכיבים כמה ממיני הארס המצויים בטבע, ומיץ פפאיה הוא טיפול מצוין לעקיצות דבורים וצרעות ולצריבות מדוזה (בעונה). עוד דבר שפפאין יכול לפרק זה את שאריות החומר הפעיל במריחואנה (THC) שמצטברות בשתן, וצריכת כמות גדולה של פפאין מקטינה את יעילותן של בדיקות לגילוי שימוש בסם.

קרפאין


חומר שעוזר לפפאיה להיפטר מטפילים. קיבל תשומת לב מיוחדת כשמחקרים הוכיחו את יעילותו בהורדת לחץ הדם של חולדות מעבדה. אצל בני אדם, למרבה הצער, החומר הזה רק עוזר להיפטר מתולעים טפילות במערכת העיכול וגורם להשתנה מרובה.



לענת המדבר כתרופה יעילה נגד סכרת ובאמת עבודות מחקר רבות הראו שתמצית מימית של העלים יעילה מאוד בהורדת רמת הסוכר בחולי סכרת וללא תופעות לוואי.


לענת המדבר משפחה מורכבים שם לטיני Artemisia herba-alba שם באנגלית Desert wormwoodשם בערבית שיח’, ע’ורירה מקור השם השם העברי ניתן
הצמח לענת המדבר (שם מדעי: Artemisia herba-alba), המכונה גם מלך עשבי המרפא, הוא בן שיח נפוץ המצטיין בריחו החריף. ללענת המדבר שני סוגי עלים: עלי חורף גדולים, ועלי קיץ קטנים. לענת המדבר היא ממשפחת המורכבים, מסוג לענה.
לצמח זה בעקבות המקורות: הצמח מופיע בשם זה בתנ”ך, במשנה ובתלמוד. בתלמוד הוא מופיע בשמו הארמי "אגדנא". השם המדעי של הסוג הוא על שם האלה ארטמיס, אלת הציד היוונית שגילתה לאדם את סודותיה הרפואיים של הלענה. יש הטוענים שהשם המדעי מציין ביוונית אדם בריא ורענן, שוב רמז לכוחה הרפואי הרב של הלענה. שם המין בלטינית בא לציין את העובדה, שלעלים יש צבע בהיר במיוחד, מה שהופך את הצמח ל"עשב לבן" (herba-alba). באנגלית מכונה הצמח בשם "עץ התולעים המדברי" (Desert wormwood), בשל כוחו הרב בהכחדת תולעי מעיים. איזור תפוצה מערב אירנו-טוראני פולקלור הערבים עוטפים את מיטתו של התינוק בלענה למשך 3 ימים, כסגולה לאריכות ימים ולבריאות טובה.  ברפואה העממית זהו אחד הצמחים החשובים ביותר ברפואה העממית, ואצל הבדווים ­ הצמח העיקרי. חליטה של עלי לענה משמשת גם כתרופה נגד התקררות, לחיזוק הגוף, לריפוי שיעול, להרחקת עין הרע, נגד דיזנטריה, להרחקת נחשים, לריפוי כאבי בטן, נגד כאבי לב, להמסת קרישי דם, ולהרגעת העצבים. הוא יעיל במיוחד נגד כרץ שלשולי. במקומות אחדים שימשה הלענה כתרופה לאיזון המחזור אצל האשה, להגברת התיאבון, נגד בחילות (נגד מחלת ים למשל) ונגד צהבת. בספרי המקובלים מופיעה הלענה כתרופה בדוקה לריפוי מורסות וסתימות בכבד ובטחול ("יש לערבב בדבש ולהגיש מחומם"). במזרח הקדום נהגו להפיק מהלענה משקה משכר לצרכים "רפואיים". הלענה ידועה גם ביכולתה לרפא פצעים ברגלים, ואפילו בעיות של אימפוטנציה. היא נחשבת על ידי הבדווים כיעילה ביותר להגברת כוח הגברא. חליטת לענה מעורבת בחלב, או דייסה מחלב עיזים שרעו בשטח שצומחת בו לענה, משמשים אצל הבדווים בסיני להורדת חום, נגד כאבי בטן, נגד נזלת והצטננות, כאבי חזה ודלקת ריאות. בכל הקשור למחלות בדרכי הנשימה, הטיפול הוא בעזרת אינהלציה של אדי הלענה. אצל הבדווים בסיני משמשת לענת המדבר לריפוי דלקות עיניים. ברפואה העממית בעירק ובחצי האי ערב מקובל השימוש בלענת המדבר כתרופה יעילה נגד סכרת, והמחקר המדעי מאשר זאת: עבודות מחקר רבות הראו שתמצית מימית של העלים יעילה מאוד בהורדת רמת הסוכר בדם בחולי סכרת, ללא תופעות לוואי. 
כל סוגי הלענה משמשים ברפואה העממית לריפוי, בשל החומרים הפעילים הרבים שיש בהן. לדוגמא: לענת האבסינת, (הנקראת בערבית "שיבת אל­עגוז") נחשבת גם היא לצמח רפואי חשוב, כאשר שתיית חליטה של עלי לענה מעורבת בחומץ, מרפאת חולי גרון שבא לאחר אכילת אבטיח הפקועה. גם ברפואה הקבלית מופיע צמח זה, ולפי ספר "מראה הילדים" של הרב רפאל אוחנה, מי לענת האבסינת מעורבים בדבש מעוררים נידה. אם מערבבים אותם עם מרה של פרה, הם יעילים נגד צלצולים באוזניים דווקא.  הקונבנציונאליתברפואה ידוע שלשמנים האתריים יש תכונות ריפוי, והם אכן יעילים נגד מחלות דרכי הנשימה, באינהלציה של האדים. כן נמצאו בלענה שמנים אתריים היעילים נגד תולעי מעיים. וביחוד השמן האתרי סנטונין. הלענה משמשת להפקת חומרי מוצא לייצור סטרואידים. ברפואה עממית בעירק ובחצי האי ערב מקובלת לענת המדבר כתרופה יעילה נגד סכרת ובאמת עבודות מחקר רבות הראו שתמצית מימית של העלים יעילה מאוד בהורדת רמת הסוכר בחולי סכרת וללא תופעות לוואי.  שימושים אחרים הלענה משמשת כתבלין למזון ולהשבחת טעם הלבן בתעשיית הגבינות. 

יום חמישי, 23 באוגוסט 2012

שקטה משקוטה-סקצ'ה מוסקצ'ה להשיג במרפא הבושם -04-9952122

זרעי השקטה משקוטה
שמשו מאז ומעולה להרגעה.שיפור ראיה .כאבי ראש,דלקות
וסילוק ליחות ורוחות רעות.
כסממן מרפא משמשים לגירוש שדים ועין רע.
ברפואה העממית -משמש להורדת חום גבוה,לטיפול בבצקות,בשילשולים,
בדיזינטריה ובהכשת נחשים ארסיים.
לריפוי פצעים חיצוניים,ברונכיטיס,
זירוז ווסת,להגברת השתנה ולטיפול במחלות מין כגון זיבה.

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

אפרסמון (בושם) שמן האפרסמון.תמצית האפרסמון .שרף צמח האפרסמון.


אפרסמון (בושם) שמן האפרסמון.תמצית האפרסמון .שרף צמח האפרסמון.

מאת צפת עיר המקובלים‏ בתאריך יום ראשון 19 אוגוסט 2012‏ בשעה 13:45‏ ·‏
מקורות יהודיים קדומים, אפרסמון הוא שמו של צמח מימי בית שני, שידוע שגדל בבקעת ים המלח ובאזור יריחו. מקובל בדרך כלל כי צמח זה הוא השיחCommiphora gileadensis  או בלסםבלסאןבשאם (הכול מלשון 'בושם'). אין זה העץ המכונה אפרסמון בימינו, שמקורו כלל אינו באזור ארץ ישראל.
מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב, והיה ייחודי רק לארץ ישראל. משיח הבלסם הפיקו גם סממני-ריח מוצקים, המכונים "בלסם-העץ". מכולם ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, לקטורת, לרפואה ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה ‏‏[2]. יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך ממלכת יהודה הייתה המקום היחיד שבו הוא גדל באופן מתורבת.
לפי פרשנים אחדים "בלסם העץ" זהה לנטף המקראי, לצרי (שהיה גדל בגלעד), ולקטף, שחז"ל מתארים כעץ אשר ממנו יוצא שרף אשר הוא הצר. כך עולה גם מן התרגומים העתיקים למקרא, שבהם מתורגם הצרי כ-balsam, והנטף מתורגם כ"בושמין" על ידי אונקלוס. כן עולה גם מן המדרש, המזהה את ה'צרי' בשם 'בלסם-קטף'.
יש המזהים לפי האמור ולפי מקורות נוספים, גם את הבֹּשם המקראי ככינוי לשמן האפרסמון - הבלסם-בשאם. על פי המקורות הקדומים מסתבר שבושם האפרסמון הופק מכמה מיני צמחים שנקראו בשם זה, ולדעת זהר עמר מדובר בקומיפורה גלדינסיס וגם בקומיפורה קטף הגדל בתימן. שני הצמחים הושבו בשנים האחרונות לארץ ישראל והחוקרים עמר ואילוז עורכים עליהם מחקרים שונים כדי לבחון אפשרויות יישומיות שונות בשדה הבושם והרפואה.
הנטף, הצרי והקטף
"נטף" נזכר בתורה‏‏ כאחד מסממני הקטורת. בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כאשר משה מסיים את בניית המשכן ומכין אותו לעבודת ה', נאמר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם...
– ספר שמות ל', ל"ד -ל"ז
זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך הזיהוי של הצרי-אפרסמון במאמרי חז"ל הוא מבוסס למדי, ונסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים. מסורת הסורית-ערבית מתעדת את העץ ואת פירותיו בהרחבה, כולל איורים. האפרסמון גדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה החל מהמאה ה-7 - המאה ה-8 עד ראשית המאה ה-17, וגם על כך יש עשרות רבות של תיאורים. השימוש בשמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בבתי מרקחת אירופאיים עד המאה ה-18.
ברשימת סממני הקטורת המובאת אצל חז"ל[2], לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא הצרי, אשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל "אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש בראשית רבה כ"בלסם-קטף", כך ‏לשון המדרש (צא,יא): " 'קחו מזמרת הארץ בכליכם' - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם קטף, מעט דבש". המילים 'בלסם קטף' הם דברי פרשנות למילה צרי שבפסוק.‏, וכך גם בתרגומים הקדומים (כגון תרגום השבעים) לאזכוריו במקרא; וכך מתגבש הזיהוי נטף=צרי=קטף=בלסם. הבלסם הלוא הוא הבושם הידוע במקורות הקדומים בשם "שמן האפרסמון" המייחד את ארץ ישראל.
גם רב סעדיה גאון והרמב"ם ‏‏[6] זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסאן, כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.
הבושם
בספר מלכים כתוב על מלכת שבא:
"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
– מלכים א' י,י
.
המושג כבֹּשֶׂם הַהוּא מתייחס לדעת החוקרים פליקס ועמר לאפרסמון, הוא הבושם המשובח[7]. ‏הם מציינים לתרגום אונקלוס את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתם אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שלדעתו הובא הבלסם על ידי מלכת שבא מחצי האי ערב - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.
הבשם, לפי פרשנות זו גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת שיר השירים[7]. שלמה המלך מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם :" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר "(ה' י"ג) ועליו נאמר :"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב') הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי יוסף בן מתתיהו, הכותב שמרקוס אנטוניוס העניק לאהובתו קלאופטרה את מטעי ה-βάλσαμον (בַּלְסָמוֹן, כך במקור ביווניתשל הספר) של בקעת יריחו. התרגום של הקטע לעברית על ידי אברהם שליט הוא "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם" ‏‏[8]. תרגומו של שליט נסמך כנראה על תרגום השבעים, שתרגם כך את המילה 'צרי'.
הפנג
רש"י, בעקבות ספר יוסיפון (ספר היסטוריה יהודית שהופיע באיטליה במאה העשירית) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופָנָגודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" (ספר יחזקאל כז יז) פנג הוא "בלשמא" ‏‏[9] יש לציין כי זיהוי של הפנג עם הבלסם, סותר לכאורה את הזיהוי של הבלסם עם הצרי, המוזכר יחד באותו פסוק, אלא אם כן יונח שמדובר בשני המצבים השונים של הבלסם, השמן וקליפת העץ המגוררת.
אזור הגידול
על כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור חצי האי ערב. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר בספר בראשית (לז,כה): "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִיוָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".לדעת זהר עמר אין כנראה זהות בין "צרי הגלעד" שהובא מהרי הגלעד הגבוהים והקרירים לצרי (=אפרסמון) הגדל באזור בקע הירדן החם. הבוטנאי מיכאל זהרי סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות.[10]
המקורות מהתקופה הרומית‏[11] והתקופה הביזנטית מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ('בלסם') בבקעת דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק בחבל ארץ יהודה, כמו למשל פליניוס: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר[12], "נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" " (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב).
על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז) – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו,א). רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח לירדן, וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא שביעית ז,יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו[12].
התחום הגאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה' (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה בתרגום יונתן על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"' (שופטים ד, ה) – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם סטראבון את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios)[12].
האפרסמון בתלמוד
האזכור הרחב ביותר לאפרסמון, בשמו זה, מובא בתלמוד, אך מן המקורות התלמודיים לא ניתן לעמוד על הזיהוי הוודאי של הצמח. בתלמוד אנו עומדים על תכונותיו: ריח נודף ביותר, ריח מפעפע כארס, פרי של בית מלכות אך גם מסוכן, במצב נוזלי, עקב היותו דליק.
  • על אנשי סדום ‏‏[13] נאמר בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר "מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר", ובאים וחותרים שם ונוטליו אותו ממון, שנאמר "עָרוֹם יָלִינוּ, מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת, בַּקָּרָה"." (מסכת סנהדרין קט, עא), כלומר ריחו העז של האפרסמון איפשר לגנבים לזהות היכן הניחו בעלי הממון את ממונם.
  • על התנהגותן של בנות ציון, אשר הביאה לחורבן בית המקדש נכתב המדרש: "ר' יוסי אומר שהייתה צרה צורת דרקין על מנעליה ורבנן אמרין שהייתה מביאה זפק של תרנגול וממלא אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה וכשהייתה רואה כת של בחורים הייתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא (איכה רבה פ"ד ,י"ח).
  • על החשיבות שייחסו השליטים לגידול האפרסמון מעידה הברייתא במסכת שבת. נאמר בפירוש לספר מלכים כי לאחר חורבן הבית הראשון , נְבוּזַרְאֲדָן החליט כי: "מִדַּלַּת הָאָרֶץ, (ישאיר) הִשְׁאִיר רַב-טַבָּחִים, לְכֹרְמִים, וּלְיֹגְבִים" -(ב',כ"ה,י"ב) - לכורמים צני רבי יוסף: אלה מלקטי האפרסמון, מעין גדי עד רמתא (בערבות מואב) ‏‏[14]
  • האפרסמון של בית רבי יהודה הנשיא הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(מסכת ברכות מ"ג , ע"א)
  • במסכת שבת מובא מעשה באישה שהתקשטה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה‏‏:‏ "לימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה" (כ"ו,א').
  • התייחסות עקיפה לתעשיית הבושם שמרכזה האפרסמון, מצא החוקר זאב ארליך[15] במסכת יומא. התלמוד מתייחס לריחה הטוב של הקטורת, שהתפשט באורח נס בכל עבר הירדן: "אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות ... עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי יוסי בן דולגאי [נוסח אחר: אליעזר בן דגלאי] עזים היו לאבא בהרי מכמר [נוסח אחר: מכוור] (בגלעד) והיו מתעטשות מריח הקטורת (לט,ב). לדעתו מתייחס התלמוד למעשה לריחה של תעשיית הבושם שהתפזר בבקעת הירדן כולה ואף על מורדות הגלעד מזרחה, עם כיוון הרוח, והעניק לה משמעות ערכית-רוחנית, כאילו מקורה בקטורת מבית המקדש.
אזכורים היסטוריים
  • חוקר הצמחים תאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס) כתב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (של השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה[7].
  • הגאוגרף ההיסטוריון והפילוסוף היווני סְטְרָאבּוֹן (63/64 לפנה"ס לערך - 24 לספירה לערך) מתאר את גידול האפרסמון באזור בקעת יריחו בשני גנים: גן הבלסם וגן המלך.‏‏[16] הוא מתאר גם את בקעת יריחו: "בכל מקום זורמים מים, היא מלאה בתי מגורים. כאן נמצאים הארמון ומטעי האפרסמון, שהיא שיח בעל טעם רב. התושבים עושים חריצים בסלע ותופסים את הנוזל היוצא מהם בכלים ‏‏[17].
  • בספר מלחמות היהודים עם הרומאים של יוסף, נכתב: "אורך עמק יריחו הוא שבעים ריס‏‏[18] ורוחבו עשרים ריס. והוא מגדל פרדסים נחמדים וצפופים... ושם נמצא עץ הקטף (עץ צרי; במקור βάλσαμον, בלסמון), היקר בכל פרי הארץ ההיא" (תרגום שמחוני ד', ח', ג').
  • אוסביוס מקיסריה (275 – 339)) כותב בחיבור שכותרתו "האונומסטיקון" או "על שמות מקומות בכתבי הקודש": "והיום עין גדי כפר גדול מאוד ליהודים, נמצא אצל ים המלח, משם האפרסמון".
פליניוס הזקן
ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (23 -79) ביצירתו "תולדות הטבע" מקדיש פרק לנושא‏‏[19]. פליניוס כותב שהפרי הובל בתהלוכות ניצחון של אספסיאנוס וטיטוסוזאת לאחר שפומפיוס הנהיג את התקדים שבתהלוכות ניצחון יישאו חוטֶרי עצים שגדלים בארצות שנכבשו ‏‏[20]. העץ פורה רק במולדתו, אך הנְצָרים גדלים גם בארצות אחרות, צמיחתם דומה יותר לגפן מאשר להדס. הם מפיקים פרות לאחר שלוש שנים. לעלים יש מראה דהוי יְרוק-עַד. האפרסמון האמיתי גדל באופן טבעי רק בממלכת יהודה.
פליניוס כותב כי חמש שנים לאחר כיבוש ממלכת יהודה בשנת 70 הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות (לאוצר רומא). הוא מציין כי היהודים בתקופת המרד הגדול ביקשו לכלות את זעמם בשיחים, ורק ההגנה של החיילים הרומאיים מנעה את השמדתם. האפרסמון גדל אפוא רק בשתי אחוזות מלכותיות המגדלות את העץ. היום הם מגיעים לגובה נמוך יותר מאשר היה מקובל בעבר, היות שהשימוש בענפיהם ועליהם נעשה אינטנסיבי יותר. גרעיני הפרי דומים לגרעיני הגפן, אדמדמים.
מעץ האפרסמון מפיקים את המוצרים הבאים: העלים - eutheriston - הזול ביותר, אחריו - ענפים קטנים ומחוספסים - ה-trachy, בעל ריח משופר, והמשובחים ביותר אלו הם: eumeces, הנגזרים מהעץ עצמו. לתוצרת הבושם יש רמות מחירים: האדום הוא המשובח, אחריו - הלבן, והירוק-השחור הוא הנחות מכולם. בפרק מובא תיאור מפורט ביותר של הכנת השרף. כמו כן הערכה כלכלית שלו. כמות משמן זה, השוה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר (סכום עתק באותם ימים) ויכולה להגיע אפילו עד ל–1,000 דינרים. מחיר הכפול ממשקל מתכת הכסף. עקב ערכו הכלכלי הגבוה של הפרי הוא מתאר שיטות שבעזרתן נהגו יצרני אפרסמון מארצות אחרות כמו מפטרה להציג את תוצרתם בתור שמן האפרסמון, אך הדבר לא עלה בידם. ‏‏
ממצאים ארכאולוגיים
מפת מידבא
במפת מידבא מופיעים בשלושה מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו (אחד מהם ראו לעיל)[12]. צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים ‏‏[21], והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח ליישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע בתלמוד הבבלי משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (מסכת שבת, כ"ו, ע"א) - כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן.
באזור יריחו, לפי מפה מידבא, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמת מים שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. נראה שאל מקום זה מתייחס הציור של מגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר כנראה במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום[12].
מפת מידבא גם מותחת רף תחתון למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד בית אומיה עד המאה ה-8.
עינות צוקים
בעינות צוקים ליד קומראן העלו ממצאי חפירות ארכאולוגיות כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון.
האתר מכונה "חוות האפרסמון" והוא נחפר בידי יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית בירושלים[22]. מזהים בחווה שני מתקנים להפקת האפרסמון: בריכת השרייה גדולה ובור איסוף. בבריכת ההשרייה, שהוזנה במימי המעיינות, הונחו הגזם של שיח האפרסמון (הענפים, העלים, הקליפה והזרעים). האבנים גדולות שנמצאו באתר מעידות כי הגזם רוסק על ידיים. התמצית המזוקקת זרמה על ידי תעלה אל בור האיסוף, שם היא נאספה בקנקני חרס והועברה למתקן הבישול, שהיה אולי בקומראן ‏‏[23]
באפריל 1988, פרופ' ונדל ג'ונס (Vendyl Jones), ממכון Vendyl Jones Research Institutes, אשר מימן את החפירות באתר, מצא פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. היא נבחנה במעבדות המחלקה לתרופות בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והועלתה ההשערה כי הוא אולי שמן האפרסמון‏‏[24].
מצדה
עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים, במחנה הלגיון הרומי העשירי, בשתי פיסות שונות נכתבה המילה Xylobalsamo, הוא "בלסם-העץ" אשר היה בשימוש הצבא הרומי ‏לצרכים רפואיים ולקטורת ‏[25].
במצדה עצמה נמצאו אוסטרקונים, חרסים נושאי כתובת. על אחד מהם כתוב השם "קטפי". נבחנת ההשערה כי יש קשר בין השם לבין ה"קטף" שהוא משמות שמן האפרסמון[26]. במקביל נמצאו כתובות עבריות : "דבלה" "דבלה כתושה יפה" "גרוגרת" ‏‏[27]. חוץ מהממצא הארכאולוגי, לדעת זהר עמר ישנן ראיות היסטוריות שקושרות את כל "מיתוס מצדה" לגידול האפרסמון באזור.
אפרסמון מוצק או נוזלי
זהר עמר, בעקבות ניתוח פרשני ימי הביניים, מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלא את "עצי-הקטף" עצמם, שהיו רוויים בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או שהשתמשו באבקה מענפים יבשים.
בעקבות המחקר של פרופ' זהר עמר ושל ד"ר דוד אילוז עולה, שאין כמעט לאפרסמון שרף מוצק, אלא נוזלי שאינו מתאים כ"מוגמר". תופעה זו קשורה גם לסוד האפרסמון, כלומר ניצולת מקסימלית של הנטף מהצמח ומהילתו בשמן בסיס באופן שלא יפגע בעוצמת הארומה.
יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו.
התנהגות מגדלי האפרסמון
בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשויה לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מתוארים כללי התנהגות בקהילת עין גדי.
פרופ' שאול ליברמן במאמר בתרביץ, מנסה לבחון את טיבו של קטע זה בכתובת, הקשר האפשרי בין חלקיה והסיבה לכתיבתה בבית הכנסת. לכתובת זו אין מקבילות בתוכנן של כתובות בבתי כנסת אחרים. העניין תמוה לאור העובדה שכותב הכתובת היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית: כל מי כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שיספר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה לגויים את "סוד הכפר", עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר ייצוא חשוב - תחול עליו הקללה הבאה
זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה.
– צבי אילן
"סוד הכפר", אליבא דליברמן, הוא סוד גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו; כך על פי מסכת תמיד (ו,ג), אשר לפיה היה הכהן מקבל הוראות מדויקות איך להקטיר את הקטורת ו"מעולם לא שנה אדם בה". לפי הספרות העתיקה, היו דרושות לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרו במשפחות אומנים, מדור לדור. אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות שכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים, שהרי כולם שייכים לקיסר.
סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם
– תרביץ
בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתי והיוו מעמד כלכלי סגור.
חורבן מטעי האפרסמון
בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח. אחרי דיכוי המרד, הרומאים ניסו לשקם את מטעי האפרסמון. פליניוס מתאר: "כעת מגדלים אותו שם על חשבון המדינה ומצב התפתחותו טוב מקודם"‏‏[28]
אוסביוס מקיסריה, בן המאה ה-3 - המאה ה4, מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו, אולי עד למאה ה-8 כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור ‏‏[29].
מצוות התלויות בארץ
שביעית
ממקורות התנאים אנו למדים כי ל"הקטף" יש קדושת שביעית - החכמים טענו כי "שקטפו זהו פריו" (תלמוד בבלי, מסכת נדה,ח',ב'). הכוונה הייתה שאם גידולו של העץ הוא במטרה להפיק את השרף, הרי חלים עליו דיני שביעית.
בתקופת המשנה גידול האפרסמון הוא מונופול של המדינה ולא התעוררה שאלה של קדושת שביעית. בתוספתא שביעית, פרק ה' הלכה י"ב, מופיע עדות, כנראה מבן משפחה שעסקה בגידול האפרסמון: "העיד יהודה בן ישעיה הבסם לפני ר' עקיבא משום ר' טרפון, שיש לקטף שביעית. האמוראים קבלו את דעתו אך הרמב"ם פסק למעשה כי אין ההלכה כר' שמעון. ‏‏[30]
אשר ל"שמן עָ‏רֵב", דהיינו שמן ריחני שבו הומסו בשמים, כמו נטף האפרסמון ‏‏[31]. מותר להשתמש בשמן שנעשה בערב שביעית ל"סיכה", בתנאי שנרכז מאדם שאינו חשוד שערבב אותו עם שמן מתוצרת שביעית ‏‏[32]
ערלה ונטע רבעי
איסור ערלה ונטע רבעי כרוכים זה בזה, כך קובע הרמב"ם: "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לד'" (הל' מע"ש פ"י ה"א) האפרסמון אינו חייב בערלה. העץ אינו מוגדר כעץ פרי למאכל האדם - ענפיו והשרף הנמצא בעצתו, יהיו פטורים מערלה וכנראה גם השרף בפריו, שהרי במקרה של האפרסמון הפרי הוא הטפל. לדעה כי האפרסמון הוא עץ סרק שותף גם הרמב"ם.
עריכה תרומות ומעשרות
העץ והשרף - הנטף - אינם חייבים בתרומות ומעשרות, שכן רק מאכל אדם חייב במעשרות. אבל אם נמהל בושם האפרסמון בשמן הראוי לאכילה, כמו "שמן ערב", יהיה חייב בתרומות ומעשרות שנאמר ב‏תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי: "ושמן ערב בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין"‏ (פרק א' סוף הלכה ג'). רק את שמן הפילייטון או "שמן הנרד" חז"ל פטרו מתרומות וממעשר היות שהוא הובא מחו"ל. הם לא עשו כן לגבי האפרסמון שהוא סמלה של ארץ ישראל. מכאן גם הברכה על האפרסמון "בורא שמן ארצנו" (‏מסכת ברכות מ"ג, א).
עם זאת, שמן האפרסמון יהיה חייב בתרומות ומעשרות למרות שאין הוא מיועד לאכילת אדם. החיוב הוא מדרבנן, מחשש שמא עירב בו שמן שחייב במעשר. שמן מעין זה עלול להיות פסול לאכילה, שהרי הוא כולל מרכיב של הקטורת. אבל ההנחה היא שמשום שהוא יקר, ישתמשו רק בכמות מיזערית שאינה פוסלת אותו ממאכל.
על הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן אחר יעידו הקנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון. ‏‏[33] במדרש תנחומא לפרשת נח מוזכר "חבית של אפרסמון" - המונח מתאים יותר לשמן מהול מאשר לנטף טהור הנמכר בפכיות קטנטנות.
דיני ברכות
את שמן הפרסמון ניתן לנמל כנטף, כ"מוגמר" וכבושם שהופק מעצתו. לכך יש השלכה לגבי דיני ברכות הריח:
בתלמוד בבלי, מסכת ברכות נאמר: "אמר רב חסדא אמר זעירי: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים. מיתיבי: אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום. תיובתא אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה א"ל הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו א"ל בר מיניה דר' יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל לכולי עלמא מאי א"ל הכי אמר רבי יוחנן בורא שמן ערב (מג,א גמרא).
הדיון הראשון הוא על ה"מוגמר" הוא שריפת ענפים לקטורת - מוצר שכיח אעליו מברכים: "בורא מיני בשמים". הדיון השני הוא על הנטף הנוזלי היוצא מהעץ, ואיחו נודף גם בלי תהליך הפקה מיוחד - מכונה ביוונית "אופו-בלסמום" - מיץ האפרסמון. בשל ייחודה נקבע לה ברכה מיוחדת: "בורא שמן ארצנו" (ראו ציטוט לעיל).
עם זאת, כאשר נילווים לבושם מרכיבים נוספים, נברך : "בורא מיני בשמים" לפי הרמב"ם: "שֶׁמֶן שֶׁלַּאֲפַרְסְמוֹן וְכַיּוֹצֶא בּוֹ, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב; אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּבָשׁוֹ אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים. שֶׁמֶן שבִּשְּׂמוֹ כְּעֵין שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים. הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדָס, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדָס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה אַחַת לִשְׁנֵיהֶן, וְהִיא עֲצֵי בְשָׂמִים" (משנה תורה, ספר אהבה, הִלְכּוֹת בְּרָכוֹת פֵּרֶק ט').
יוצא מכאן, ששמן אפרסמון, אפילו הומס בשמן, כל עוד הוא דומיננטי בריחו, לא משנה הטכניקה והתנאים שבהם הוא נרקם, ברכתו תהיה תמיד "בורא שמן ערב".
מיתוך 
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%9F_(%D7%91%D7%95%D7%A9%D7%9D)
בקבוק לבושם האפרסמון
פרי האפרסמון חזק יותר מהעץ-טוביה הרופא
להזמנות :מרפא הבושם-04-9952122

יום שישי, 3 באוגוסט 2012

האפרסמון בארץ־ישראל


האפרסמון בארץ־ישראל


זהר עמר
המחלקה ללימודי ארץ ישראל
וארכיאולוגיה,
אוניברסיטת בר אילן
דוד אילוז
הפקולטה למדעי החיים
אוניברסיטת בר אילן
המכללה האקדמית לחינוך–תלפיות, חולון
62
זהר עמר ודוד אילוז
במקורות ההיסטוריים מתקופת המשנה והתלמוד נזכר רבות צמח האפרסמון ) 1 (Balsamum
כצמח שממנו מפיקים בושם יקר ערך. באותה תקופה הוא גודל באזור אגן ים המלח והשרף
שהופק ממנו נחשב ליקר שבבשמים. היהודים, בעיקר באזור יריחו ועין גדי, התמחו בגידול
האפרסמון ובטיפוחו, ואת מלאכת הפקת הבושם הם שמרו בסוד. הדרישה לבושם האפרסמון
בשווקי העולם העתיק מחד גיסא, והשליטה היהודית בגידולו מאידך גיסא, רק הגבירה את
המוניטין שלו. האפרסמון הפך יותר מכל, לסמלה של ארץ ישראל היהודית, ולא בכדי הציע
רב יהודה ברכה ייחודית לריח האפרסמון, שיש לברך עליו "בורא שמן ארצנו" )בבלי, ברכות
מג ע"א(.
באפרסמון השתמשו גם כמרכיב בקטורת וחשיבותו באה לידי ביטוי בכך שהוא זוהה עם
ה'נטף' )שמות ל, לד( וה'צרי' הנזכר בראש רשימת סממני הקטורת שהוקטרו במשכן במקדש
)בבלי, כריתות ו ע"א; ירושלמי, יומא מא ע"ד(. הוא נזכר במשנה בין צמחי הבושם בשם
"קטף" )שביעית ז, ו(, כפי שזיהה אותו רבן שמעון בן גמליאל: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף
מעצי הקטף" )כריתות ו ע"א; ירושלמי, יומא ד, ד מא ע"ד(.
בנוסף, יוחסו לאפרסמון סגולות רפואיות מופלגות בטיפול מחלות שונות )אילוז ועמר בהכנה(.
צמח האפרסמון לאור המקורות הכתובים השונים והממצא הארכיאולוגי, זיהויו, גידולו,
הפקת הבושם ועוד–נדונו בהרחבה במחקר )למשל: פליקס תשנ"ז: 37 – 61 ; עמר תשס"ב: 58 – 75 ;
בן–יהושע ורוזן תשס"ט(. מטרת מאמר זה להציג לראשונה בקצרה כמה מתוצאות המחקר
המעשי שנעשו על צמח זה עם השבתו לארץ ישראל.
גידול הצמח בתקופת המשנה והתלמוד
על גידול האפרסמון יש עושר מקורות וכאן נזכיר רק אחדים מהמקורות היווניים והרומיים
)סיכום ראו: שטרן 1974 – 1984 (. המקור הראשון שמתאר את הצמח באופן מפורש הוא
תיאופרסטוס ) 372 – 287 לפסה"נ לערך(, המציין שהצמח גדל בשני גנים שב"עמק סוריה" ונראה
שכוונתו לאזור הבקע הסורי–אפריקני )תיאופרסטוס 6 ,IX :1990 (. תיאורו של תיאופרסטוס
משקף את המציאות של סוף התקופה הפרסית, ואין בו כל רמז שמדובר בגידול חדש, כך
שנראה שמדובר בגידול קדום. לגבי מקורו של הצמח מציין תיאופרסטוס שמדובר בצמח
אנדמי: "אומרים שהאפרסמון אינו גדל בר בשום מקום" )שם(. כדברים אלה מציין פליניוס
1 שיח האפרסמון מוכר במקורות חז"ל בשמות שונים, כגון: צרי, קטף, בלסם, בלסמון, פרסמה, אפובלסמון, ועוד. אין
לצמח הזה כל קשר לעץ המכונה בימינו בטעות בשם "אפרסמון", מהסוג Diospyros ממשפחת ההבניים. לסוג שלושה מינים
המשמשים כעצי פרי, ובארץ בעיקר מגדלים את המין היפני .D. kaki
63
האפרסמון בארץ־ישראל
) 23 – 79 לסה"נ(: "אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון ) balsamum (. הארץ היחידה שלה
הוענק צמח זה היא יהודה" )פליניוס 111 XII :1989 (.
יוסף בן מתתיהו הזכיר פעמים אחדות את מטעי האפרסמון של יריחו: "ושם נמצא עץ
האופובלזמום היקר בכל פרי הארץ ההיא, והכופר והמורינגה" )מלחמות היהודים ד, ח, ג; על
המורינגה, ראו עמר תשנ"ז: 320 – 321 (. במקום אחר הוא מייחס את הבאתו של האפרסמון
לארץ למלכת שבא )קדמוניות ח, ו, ו(. שהביאה לשלמה מתנות יקרות, על פי פרשנות הפסוק:
"וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד ואְֶבֶן יקְָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב" )מל"א י, י(.
מדרשתו של רב יוסף )בסוף המאה השלישית(, אנו למדים על התפשטותו של הצמח לאורך
בקעת הירדן:
"וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נבְוּזרְַאֲדָן רַב–טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגבְִים" )ירמיה נב,
טז( – כֹרְמִים – תני רב יוסף: אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא"
)בבלי, שבת כו ע"א(.
רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון )חסבן(, כששה ק"מ ממזרח לירדן )מול
יריחו(, וכעשרה ק"מ דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור
הגיאוגרפי של עמק 'עבר הירדן' )תוספתא, שביעית ז, יא(.
מקור חשוב נוסף שמזכיר את גידול האפרסמון בעין גדי הוא אאוסביוס ) 260 – 340 לערך(,
שכותב: "והיום הוא עין גדי כפר גדול מאד של יהודים, נמצא אצל ים המלח, משם הצרי".
הירונימוס )מת בשנת 420 לערך(, בהערותיו לאונומסטיקון, מוסיף: שאפרסמון ] [opobalsamum
הוא מה ששלמה הזכיר בעניין "כַרְמֵי עֵין גּדִֶי" )שיר השירים א, יד( )קלוסטרמן 1966 : 86 – 87 (,
ונראה שהוא מושפע מהמציאות בימיו. ישנם חוקרים המפרשים את ה"סוד" הנזכר בכתובת
של בית הכנסת בעין–גדי עם סוד גידולו של האפרסמון שגדל באזור )ליברמן תשל"א; פליקס
תשל"א(.
הפסקת גידול האפרסמון בארץ
אם נקבל את הפרשנות הקושרת את דברי כתובת בית הכנסת בעין גדי לאפרסמון, הרי שיש
בידנו עדות לגידולו של האפרסמון בארץ, לפחות עד לתקופת הפסקת פעילותו של האתר,
כנראה בימי יוסטיניאנוס בין השנים 530 – 540 או, לפי ממצא החפירות החדשות, בסוף המאה
הששית או בראשית המאה השביעית )הירשפלד תשס"ו: 15 – 16 (, כלומר בשלהי התקופה
הביזנטית